חיפוש:

יוסי שלס, מורה לאנגלית וגיאוגרפיה בבית ספר השיטה - התיכון הפתוח ברחובות.

• למה דווקא חינוך והוראה?
"כי הבנתי שאני מורה. ברגע שאתה מבין הכול פשוט יותר. זה לקח לי זמן, אבל אני שמח לומר שכבר 6 שנים אני עושה בעבודה שלי רק מה שאני רוצה. זה נכון שלא כל העשייה מהנה, ויש דברים ש'צריך' לעשות, אבל בכל אלה אני יודע שבאמת בחרתי."

• מה המשמעות הגדולה ביותר מבחינתך להיות מורה בבית ספר פתוח?
"באופן עקרוני, אני לא חושב שאפשר להכריח אדם ללמוד. ניתן להשפיע עליו בכפייה, למשל על ידי אילוף, אבל למידה קשורה באופן עמוק בחופש.

למידה היא שינוי במבנה המוח המאפשר התנהגות חדשה, יכולת חדשה. לא ניתן להכריח אדם לעשות זאת לאורך זמן, כפי שלא ניתן להכריח עץ לצמוח, אלא לכל היותר לנסות לכוון את צמיחתו.

בבית הספר הפתוח אני יכול להזמין תלמידים ללמידה, אבל אינני מכריח אותם לעשות דבר. הנורמה המקובלת בבית הספר רואה בזה מעשה אלים, או לכל היותר 'לא נחמד' להפעיל לחץ על תלמיד להיכנס לכיתה.

כתוצאה מזה המתח בין מורים לבין תלמידים פוחת משמעותית, ותלמידים ששותקו בעבר בגלל מתח ולחץ מרגישים אפשרות לנשום וכתוצאה מזה - גם ללמוד משהו על הדרך.

שתי אנקדוטות להמחיש את הנקודה:
בסוף שנתי הראשונה בבית הספר הפתוח אמרה לי תלמידה: 'אני לא יכולה לדמיין אותך מרים את הקול'. זה היה נפלא לשמוע את ההערה הזו, כי בשנים הקודמות, במקומות אחרים בהם לימדתי, בדרך כלל לא היה צריך לדמיין.

בבית הספר הפתוח גילוי כזה של כעס או אגרסיביות יעורר מיד דאגה כנה של התלמידים למצבך הנפשי, והם יבררו אם משהו קרה לך, או אם אתה מתוח מדי לאחרונה.

אנקדוטה שניה - נכנסתי פעם לכיתה י' וראיתי תלמידה שהצטרפה לבית הספר הפתוח מספר חודשים לפני כן עומדת סמוך ללוח. אמרתי בשמחה: 'מה שלומך?' והיא הסתובבה בבהלה, ואמרה בקול מקוטע: 'אני רק... פשוט... רק לקחתי מפה את המחברת...' חייכתי ואמרתי: 'הכול בסדר, רק שאלתי מה שלומך' ופתאום עננה של מתח התפוגגה מעל מצחה, והיא חייכה והשיבה: 'סבבה, ומה שלומך?'.

עצוב היה לראות שמבחינתה, מורה הפונה אליה ושואל מה שלומה הוא מקור לאיום ובהלה. טוב לראות שזה ניתן לתיקון."

• בחר דמות שהעניקה השראה לעבודתך החינוכית?
"כשעבדתי בתור עוזר מחקר באוניברסיטה העברית שם בידי הפרופסור שלי, בני שנון, עותק של כתב יד לספר חדש. זה היה 'חינוך בביצת הפתעה' של דני לסרי. אני זוכר כיצד קראתי בו, וכאילו ראיתי בתוכו את המחשבות המבולבלות שלי מקבלות צורה ברורה. זה היה נעים כל כך לדעת שאני לא לבד. תחושה דומה הייתה לי אחר כך, כאשר נשאבתי ללמוד על חינוך פתוח עוד ועוד, ונפגשתי עם כתביהם של רוג'רס, ניל ואחרים.

בתוך המסע הארוך שלי יש מקום מיוחד למסלול חפ"ן - חינוך פתוח ניסויי במכללת דוד ילין, המלמד חינוך על פי שיטתו של פרופ' משה כספי ז"ל.

הזמן שביליתי שם היה, בדיעבד, נקודת מפנה. מאז אני פחות ופחות מוכן להתפשר על משמעות ואותנטיות בעבודתי החינוכית. מיד אחרי סיום לימודיי החלטתי להגשים חלום ולימדתי במשך שנתיים את ילדיי בחינוך ביתי."

• לפי הרזומה שלך כמי שלימד בחינוך ביתי, היה ממקימי בית ספר דמוקרטי, וכיהן בתפקיד של רכז קהילה אתה מביא אתך השראות מגוונות. איך תשיב על השאלה – איזה מין מורה אתה?
"ספורטאי שזורק כדור, או צייר שמושך קו במכחול, נושאים איתם 'רזומה' של ניסיון ארוך, שגורם לזריקת הכדור או משיכת המכחול לשאת מעין חותמת ייחודית של הדמות שיצרה אותם. אבל החותמת הזו ניכרת רק לעינו של המתבונן מבחוץ.

לספורטאי ולצייר אסור לחשוב על זה, אחרת הזרימה של הרגע תשתבש והתוצאה תהיה מקולקלת.

כשאני עם תלמידים אני משתדל פשוט להיות איתם. כשהרוח נכונה, אני חוגג איתם. כשצריך, אני מקשיב להם, או מזמן להם מסגרת לעבודה ולמידה, או מספר להם על משהו שנראה לי חשוב או מעניין. אני לומד כיצד להכין טוב יותר את זמן המפגש שלי איתם על מנת לאפשר את כל התהליכים הללו. הניסיון עוזר לתכנן ולדייק.

אני משתדל להבין מה הם צריכים, וללמוד אותם. אני משתדל להבין מה אני צריך על מנת שאוכל באמת לחגוג איתם את הלמידה בלי להעמיד פנים (כי הם תמיד חשים בהעמדת פנים).

אני מנסה לזהות את הטעויות שלי לפני שהן מגיעות, או בזמן שהן קורות, על מנת למנוע אותן או לצמצם אותן, ומשתדל להקשיב לבעלי ניסיון וחוכמה על מנת למנוע טעויות שאחרים כבר עשו. ואני ממשיך לטעות כל יום."

• מה חשוב שיהיה בסל הכלים ובתכונות האופי של מורה המלמד בבית ספר פתוח?
"יש הרבה סוגים של מורים טובים בבתי ספר פתוחים. חלקם אמפתיים מאד, ומומחים במה שאני מכנה 'הקשבה פעילה'. הם יודעים להקשיב כך שהאנשים מולם ידברו. אנשים כאלה ייראו לתלמידים כאילו תמיד יש להם זמן בשבילם.

סוג אחר של מורים הוא אנשים מגניבים ומעניינים שעושים דברים שחשובים להם (לא רק בבית הספר) והעיניים שלהם נוצצות כשהם מדברים על כך. תמיד יש להם משהו נורא חשוב לשתף, והם 'מספרי סיפורים' בחסד.

סוג נוסף הוא אנשים שיודעים ליצור ולזמן חוויות ואירועים משמעותיים. הם מומחים בתיאום, ארגון, תכנון והכנה של פרויקטים חינוכיים שמאפשרים למשתתפים בהם חוויה. הם תופרים קצוות, מזהים הזדמנויות לשלב יכולות ומשאבים. יודעים ליצור יעילות אמתית בלי דחק.
אני בטוח שיש עוד סוגים, ושאנשים רבים מבטאים מזיגה של כמה סוגים."

• היכן עוברת הדרך להטמעה טובה של לימודי אנגלית בקרב תלמידי ישראל עוברת?
"משחקי המחשב; מוסיקה; קולנוע; טלוויזיה; YouTube.
ובעיקר - ככלי להכיר וללמוד דברים אחרים שחשובים להם ושהמידע עליהם מצוי בעיקר באנגלית. זה לא משנה אם זה בישול, פיתוח כושר גופני, טיול לחו"ל, אופנה או תורת היחסות."

• מה הדבר שגורם לך לצאת מאזור הנוחות שלך כמורה?
"צורך של תלמיד שלא מקבל מענה באופן שבו אני מתנהל כעת."

• האם לדעתך החלומות של התלמידים שלך היום, שונים מאלה של התלמידים שפגשת בראשית דרכך בהוראה?
"אני יודע שמקובל לדבר על 'דורות' בחינוך, על דור הX, דור ה-Y וכן הלאה. הרבה אנשים מוכשרים עשו על זה קריירה. אני מעז להטיל בזה ספק.
הדמיון בין אנשים בעבר ובהווה עולה בהרבה על השוני שיוצרים הקשרים טכנולוגיים ותרבותיים משתנים.

התרבות משתנה, וצעירים ומבוגרים משתנים בתוכה, אבל בדרך כלל אני מתרשם שבתוך אותה מסגרת תרבותית, אנשים צעירים דומים לאנשים צעירים, הורים לילדים קטנים דומים להורים לילדים קטנים ואנשים בני 50 דומים לאנשים בני 50.

הטענות על הבדלי דורות מזכירות לי סמל בן 20 בצבא המתלונן על עייפות בגלל הפז"ם, ונוזף בטירונים עליהם הוא מפקד שהם לא רציניים כמו שהוא וחבריו היו, בסך הכול שנה וחצי לפני כן.

• תלמיד יכול להיות טוב ואפילו מצוין באנגלית אבל כשמבקשים ממנו לדבר הוא מתחיל לגמגם – איך מתגברים על כך?
"אומר מה לא עושים – לא מגבירים את הקושי שלו על ידי הוספת עוד ועוד לחץ, איום ודרבון.

מה כן עושים? מאמינים לו כשהוא אומר שהוא רוצה לדבר. נותנים לו את הזמן ואת המסגרת הקטנה והתומכת שבתוכה יתחיל להתרגל לשמוע את קולו. מעודדים טעויות. משבחים בכנות את המאמץ ולא את האישיות. הכי חשוב - לפני העיסוק בנושא הלימוד, יש לבנות מסגרת של אמון וקשר אישי תומך וטוב."

• כמי שהדריך במסגרות שונות בנושאי יהדות כתרבות, משמש בתפקיד של "רב חילוני" וערך עד היום 300 חתונות חילוניות, וגם נמנה על מייסדי יישוב חדש, דתי חילוני - "אליאב" בחבל לכיש, מה המתכונת לדעתך להצלחה ולהרחבה של חיים משותפים – דתיים וחילונים בישראל?
"עלינו להתמיד ולהילחם בקנאות, בפנאטיות. קנאות היא שלילה של האדם בשל דעותיו. זה קשה מאד. קשה מאד לאהוב כל אדם מראש, ובלי תנאי. להיות מוכן לדבר עם כל אחד. במיוחד זה קשה כאשר האדם שמולך מטיף לקנאות, למשל טוען שיהודים נעלים על גויים כפי שבני אדם נעלים על בהמות. אבל אין ייאוש בעולם כלל."

• מכל מה שראית במערכת החינוך מהי הדרך הכי אפקטיבית ללימוד מעמיק ומסקרן?
"מורה שממש אוהב ומתעניין בעצמו במה שהוא מלמד, ותלמיד שבחר לבוא לשיעור שלו (רצוי מאותן הסיבות)."

• העצה החשובה ביותר שלך למורה שרק נכנס למערכת החינוך?
"עמוד על דעתך. אתה עומד לקחת חלק בטיפוח בני אדם. כמו רופאים ואחיות, כמו עובדים סוציאליים, אתה מחויב לפני הכול ללקוחות שלך - התלמידים. אל תסכים לשרת מערכת שלהערכתך מזיקה להם.

אל תתפתה 'לשנות מבפנים'. המערכת חזקה ממך. כשאתה שותף לכפיה, לא משנה אם התלמידים אוהבים אותך מאד, הם ישמחו יותר אם תהיה חולה ולא תגיע לשיעור. זו אינדיקציה שעליך לחפש מקום אחר, שבו התלמידים רוצים ללמוד.

חפש מקום שבו תוכל להגיד רק אמת - לעצמך, לתלמידים, להורים ולצוות ההנהלה. ו...אני ממש מצטער, אבל, המשפט: 'תלמידים יקרים, אסור לכם לצאת ואתם חייבים להיכנס לשיעור כי זה לטובתכם' הוא לא אמת."